פסק-דין בתיק ת"א 2297/01

1.         זוהי תביעה לתשלום פיצויים בשל מקרקעין שהופקעו ו/או שנפגעו שלא בדרך של הפקעה, בעיקר כתוצאה מפרסום צו סגירה מכוח תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: " תקנות ההגנה"), וכן כתוצאה מרכישת חזקה ושימוש מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: " פקודת הקרקעות").

התובעים הם חלק מבעלי הזכויות במקרקעין נשוא התביעה - חלקה 12 בגוש 3947, המצויה במערב ראשון לציון (להלן: " חלקה 12" או " החלקה"). הנתבעת היא מדינת ישראל.

2.         יצוין כי בכתב התביעה התבקש בית המשפט גם " להצהיר ולקבוע כי הנתבעת עושה שימוש שלא כדין ושאינו סביר בצו הסגירה ועל כן הצו בטל ו/או דינו להתבטל". סעד זה אינו מצוי בסמכותה של ערכאה זו - אלא בסמכות בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק - ובצדק נזנח בסיכומי התובעים.

בנוסף, התבקש בית המשפט בסיכומי התובעים להורות על השבת תשלומי מס הרכוש אשר שילמו התובעים במהלך השנים. בקשה זו מהווה "הרחבת חזית" אסורה שהנתבעת התנגד לה, שכן סעד זה לא התבקש בכתב התביעה. די בטעם זה בכדי שבית המשפט לא ייענה לבקשה.

רקע עובדתי

3.         עיקריה של השתלשלות האירועים הקודמת להגשת התביעה אינם נתונים במחלוקת, ואלו הם:

א.                  ביום 2 ינואר 1973 חתם הרמטכ"ל דאז על צו סגירה מכוח תקנות ההגנה. צו זה חל, בין היתר, על 144,697 מ"ר משטח חלקה 12 (להלן: "השטח המוחזק"). שטח זה מהווה חלק ממטווח אש צבאי - המכונה "מטווח 24".

ב.                  ביום 20 דצמבר 1978 הוצא על ידי משרד הפנים צו תפיסת מקרקעין, בהתאם ל חוק להסדר תפיסת מקרקעים בשעת חירום, תש"י-1949. לפי צו זה נתפסו שתי רצועות דרך, העוברות בשטח המוחזק, וששטחן הכולל 6,500 מ"ר. יצוין כי לפי הוראת    סעיף 6 לחוק הנ"ל מוגבל תוקפו של הצו לשלוש שנים.

ג.                    בשנת 1983 הורה בית המשפט העליון (בג"צ 297/83) למדינה לפנות את רצועות הדרך האמורות, כל עוד לא יוצא צו חדש (ולפי דבר חקיקה אחר) המעגן את תפיסתן.    זאת, מאחר שפג תוקפו של הצו הנ"ל.

ד.                  ביום 27 אוקטובר 1983 פרסמה המדינה הודעה על רכישת זכות חזקה ושימוש לתקופה (נוספת) של 15 שנים במרבית השטח של רצועות הדרך הנ"ל (5,720 מ"ר), בהתאם ל פקודת הקרקעות.

ה.                  ביום 22 אוקטובר 1998, לקראת סיום תוקפה של ההודעה משנת 1983, פרסמה המדינה הודעה נוספת על רכישת זכות חזקה ושימוש - הפעם לתקופה של 20 שנים, אך ברצועת דרך אחת בלבד (ששטחה קטן ממחצית מזה שנתפס לפי ההודעה הקודמת, 2,190 מ"ר) - בהתאם ל פקודת הקרקעות.

ו.                    על יתרת חלקה 12, המשתרעת על 177,620 מ"ר (להלן: " יתרת החלקה"), חלות הגבלות בניה שונות.

טענות הצדדים

טענות התובעים

4.         ואלו עיקרי טענות התובעים לגופה של התביעה - כפי שהן מתייחסות לחזית שהוצגה על ידיהם בסיכומים (ואשר אינה מהווה "הרחבת חזית" אסורה, כאמור לעיל):

א.                  נוכח חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: " חוק היסוד") יש לזכות את התובעים בפיצוי הולם, אשר יקהה את הפגיעה בהם כתוצאה מתחולת צו הסגירה.

ב.                  אף אלמלא השימוש בפועל שעושה הנתבעת בשטח המוחזק, הרי שדי בעצם הפגיעה בזכות הקניין של התובעים ובעצם הנאתה של הנתבעת מסגירת השטח המוחזק    ו/או מהקפאת הניצול והפיתוח של החלקה כולה, כדי לזכותם בפיצוי כספי.

ג.                    אף הפגיעה בחופש התנועה של התובעים (שאף הוא מוגן ברמה החוקתית), שאינם יכולים להיכנס באופן חופשי לחלקתם, יש בה כדי להקנות לתובעים זכות לפיצוי.

ד.                  שימוש הנתבעת בשטחים ו/או הקפאת הניצול והפיתוח של החלקה מזכה בפיצוי לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: " חוק עשיית עושר").

טענות הנתבעת

5.         ואלו עיקרי טענות הנתבעת לגופה של התביעה - המתייחסות לחזית שהציגו התובעים בסיכומיהם (ואשר אינה מהווה "הרחבת חזית" אסורה, כאמור לעיל):

א.                  התובעים לא הצביעו על עילה לפי דין המקנה להם זכות לפיצוי. היעדר אפשרות חוקית לבנות או לפתח את המקרקעין - בהתאם להוראות סעיף 160 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: " חוק התכנון והבניה") - כמו גם העברת הבעלות במקרקעין לתובעים, אינם מולידים כשלעצמם עילת תביעה.